החלטה בתיק ת"א 3168-09

לפניי בקשת הנתבעת (להלן: " המבקשת"), על פי הוראת סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן:" חוק החברות"), לחייב את התובעות 1 ו-2 (להלן: " המשיבות") בהפקדת ערובה בשיעור של לפחות 10% מסכום התביעה, להבטחת הוצאות המבקשת בתביעה, מקום בו התובענה תידחה.

תמצית התובענה וההגנה

1. על פי המפורט בכתב התביעה, המשיבה 1 היא חברה העוסקת ביבוא, שיווק ומכירת מוצרי הנעלה, ורכשה את משיבה 2, שהפעילה רשת חנויות קמעוניות למכירת נעליים ואביזרי הנעלה לחנויות. 

2. המבקשת, חברת ביטוח, ביטחה את המחסן ששימש את המשיבות כמחסן לוגיסטי לצורך אחסנת מוצרי הנעלה ואספקתם לחנויות, בהתאם לפוליסה הכפופה לתנאי ביטוח אש מורחב אשר הייתה בתוקף במועדים הרלוונטיים לתביעה.

3. בסוף שנת 2006 פרצה שריפה במחסן, והמלאי שהיה בו הושמד כליל. בסמוך לאחר האירוע הגישו המשיבות תביעה למבקשת על פי תנאי הפוליסה, אולם תביעתן נדחתה על ידי המבקשת.

4. בכתב התביעה שהגישו המשיבות נגד המבקשת לבית המשפט נטען, כי המבקשת דחתה את תביעתן לאחר זמן ממושך של ארבעה חודשים וללא כל צידוק. 

5. עוד טוענות המשיבות בכתב התביעה, בין היתר, כי המבקשת הפרה את הסכם הביטוח ולא מילאה את התחייבויותיה בכך שלא שילמה למשיבות תגמולי ביטוח. אי תשלום התגמולים הביא לקריסתן של המשיבות, שעד לדחיית התביעה שלהן הגדילו את האשראי בהסתמך על תגמולי הביטוח שיקבלו, ולאחר דחיית התביעה ניסו לשקם את המשיבה על ידי הזרמת כספים של המשיב 3 לחברה, אולם ללא הועיל.

6. המשיבות הגישו נגד המבקשת תביעה כספית על סך 8,287,789 ש"ח, המורכבת בין השאר מנזקי המבנה והמלאי שנגרמו עקב השרפה, אבדן רווחים לתקופת השיפוי על פי הפוליסה ואבדן רווחים של הסחורות שהיו נרכשות לו שולם הפיצוי.

7. כשנתיים לאחר הגשת כתב התביעה, הגישו המשיבות כתב תביעה מתוקן, לאחר נטילת רשות, בגדרו צורף לתובענה המשיב 3, המנהל והבעלים של המשיבות (להלן: " המשיב").

8. המבקשת, בכתב ההגנה המתוקן, מכחישה את הנטען כלפיה וטוענת בתמצית, בין השאר, כי המחסן הוצת בכוונת מכוון על ידי מי מהמשיבים או מטעמם, כדי לקבל את כספי הביטוח שלא כדין; כי המשיבים העלימו ראיות ומסרו נתונים כוזבים; לא הוכיחו את נזקיהם; תבעו נזקים שאינם מכוסים בפוליסה; לא עמדו בדרישות המיגון על פי הפוליסה ועוד. באשר לזמן הממושך שעבר עד לדחיית התביעה על ידה, טוענת המבקשת כי המשיבים לא שיתפו פעולה עמה בבירור תביעתם, ובכך  גרמו לסחבת.

הבקשה ועיקר טענות הצדדים

9. עם הגשת כתב ההגנה המתוקן הגישה המבקשת את הבקשה שלפניי, לחיוב המשיבות בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה בתביעה. יצוין, כי על אף צירופו של המשיב לתובענה, הגישה המבקשת את הבקשה נגד המשיבות 1 ו-2 בלבד. המבקשת סומכת בקשתה על הוראת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: " תקנות סדר הדין האזרחי") וכן על הוראת סעיף 353א לחוק החברות, בהן נדון להלן.

10. המבקשת טוענת כי המשיבות נקלעו לקשיים כלכליים ולחובות רבים והן אינן פעילות. זאת היא לומדת, לטענתה, על סמך הודאתן בכתב התביעה המתוקן של המשיבות ובתצהיר הנלווה לבקשה לתיקון כתב התביעה שנערך על ידי המשיב, בו נכתב בין השאר: "בשנת 2008-2009 קרסו למעשה החברות והפסיקו את פעילותן העסקית וסגרו את החנויות וגם הניסיונות לחדש ולקיים פעילות במסגרות אחרות, לא הביאה לתוצאות" (סעיף 26 לתצהיר המשיב). כמו כן, מסתמכת המבקשת על תדפיסי רשם החברות שצרפה לבקשה זו, על פיהם רשומים לחובת המשיבות שעבודים בלתי מוגבלים וכן אגרות חוב. הבקשה לא נתמכה בתצהיר ואולם נטען בה כי אי יכולתן הכלכלית של המשיבות עולה מכתבי בי-דין, מהמסמכים שצורפו לבקשה ומהחלטות בית המשפט. עוד טוענת המבקשת, כי על המשיבות להסתייע בנושיהן, ביניהם בנקים, שיכולתם הכלכלית אינה שנויה במחלוקת, לצורך הפקדת הערובה, וכי לאור זאת אין יכולה להישמע מפיהן הטענה לשלילת זכות הפניה לערכאות. לעניין שיעור הערובה, מציינת המבקשת כי על פי הפסיקה שיעור הערובה הראוי הוא לפחות 10% מסכום התביעה.

11. המשיבות מתנגדות לבקשה ומבקשות לדחותה, הן בשל אי צירוף תצהיר והן לגופה. לגופו של עניין נטען כי אף שיש חשש כי הן לא יוכלו לשאת בעתיד בתשלום הוצאות הנתבעת לו תביעתן תידחה, אין לחייבן בערובה רק בשל מצבן הכלכלי, ובכך לנעול את שערי בית המשפט בפניהן. לעניין זה מסתמכות המשיבות על ההלכה שנקבעה ברע"א 544/89 אויקל תעשיות נ' נילי מפעלי מתכת, פ"ד מד(1) 647 (1990), ועל פיה הכלל הוא שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד. מעבר לכך, המשיבות מציינות כי נשאו בתשלום האגרה ללא שביקשו פטור ממנה, וכן הגיעו להסדרים עם הבנקים השונים לסילוק חובן וכן טוענות שסיכויי התביעה להתקבל הם גבוהים. עוד טוענות המשיבות, כי בנסיבות העניין המבקשת היא זו שהביאה לקריסתן וגרמה להן להגיע למצבן הכלכלי בו הן מצויות, ועתה מבקשת למנוע מהן את יומן בבית המשפט. לבסוף טוענות המשיבות, כי ככל שבית המשפט ייעתר לבקשה, הרי שיש לחייבן בהתחייבות עצמית בשיעור נמוך, וזאת על מנת שלא לחסום שערי בית המשפט בפניהן.

12. בתגובת המבקשת לתשובת המשיבות חזרה המבקשת על עיקר טענותיה והוסיפה, כי אין זה המקרה בו יש לעשות שימוש בהתחייבות עצמית לחיובן של המשיבות, באשר תביעתן היא "תביעת מרמה".

המסגרת המשפטית

13. ההסדרים המאפשרים להורות לתובע להמציא ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, אם תידחה התביעה, מבחינים בין תובע יחיד, בשר ודם, לבין תובע שהינו תאגיד.

14. ההסדר בעניין התובע היחיד מוסדר בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, שאחת המטרות המרכזיות להפעלתה היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהסיכויים להצליח בתביעה קלושים. עם זאת, אין הכוונה להכביד יתר על המידה על מגישי תובענות ולהגביל את הגישה לבית המשפט רק לבעלי אמצעים. על כן מצווה בית המשפט לנהוג בנושא זה במתינות ולהפעיל את שיקול דעתו בדבר אופן הבטחת הוצאות המשפט בסבירות, והכלל הוא כי בערכאה הראשונה יופעל אמצעי זה לעיתים נדירות ובנסיבות חריגות בלבד (ראה: רע"א 544/89 הנ"ל; ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ, פ"ד מז(3) 846 (1993); רע"א 2808/00 שופר סל בע"מ נ' ניב, פ"ד נד(2) 845 (2000)).

15. לעומת תובע בשר ודם, לגבי חברות נקבע הסדר ספציפי לחיובה של חברה בהמצאת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. בתחילה היה ההסדר מעוגן בסעיף 232 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: "פקודת החברות"), אשר קבע כדלקמן: "מקום שהתובעת היא חברה מוגבלת ושופט המוסמך לדון בתובענה ראה יסוד להניח, לפי עדות מהימנה, שהחברה לא תוכל לשלם את הוצאות הנתבע, אם יזכה בדין, רשאי הוא להורות שהחברה תיתן ערובה מספקת לתשלומן, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתיתן את הערובה".